בן מרטה ואלברטו. נולד ביום ב' בתשרי תשל"ה (18.9.1974) בבואנוס איירס, בארגנטינה. בן בכור למשפחה בת שני בנים. דמיאן למד והתחנך בבית-הספר היסודי היהודי "חיים ויצמן" ובבית-הספר "מדינת ישראל" ולאחר מכן בבית-הספר התיכון "אורט" בארגנטינה. בשנת 1989  כאשר היה דמיאן בן ארבע עשרה, עלתה המשפחה לישראל. בתחילת דרכם שהו במרכז קליטה ברעננה ורכשו את השפה העברית ובהמשך הקימו ביתם בקדימה שבשרון. דמיאן השתלב בבית-הספר התיכון "אוסטרובסקי", במגמה הריאלית. בתקופת לימודיו בבית-הספר הוענק לדמיאן פרס "המתנדב המצטיין", על פעילותו במשמר האזרחי ברעננה, המעיד על אופיו המיוחד. דמיאן היה חדור אהבה למדינת ישראל ולצה"ל ושאיפתו הגדולה היתה להיות קצין קרבי בחטיבת גולני.

בשלהי חודש מרץ 1993, גויס דמיאן לשירות חובה בצה"ל והוצב לחיל הרגלים לחטיבת גולני. הוא סיים את מסלול הטירונות הארוך והמפרך, ונבחר לצאת לקורס חובשים, אותו סיים בציון גבוה במיוחד. לאחר מכן יצא עם יחידתו למסלול קו בלבנון ונשלח להרחבת הכשרתו הקרבית בקורס מ"כים חי"ר. בתום הקורס קיבל דרגת סמל ושוב עלה ללבנון, הפעם השתלב בסגל הפיקודי של הגדוד. לדברי מפקדיו, היה דמיאן מפקד מעולה, נחוש ומסור, תמיד אופטימי וחייכן, חדור במוטיבציה ובשאיפה להצליח בכל שעשה. בהמשך נשלח להכנה לקורס קצינים.

ביום כ"א בשבט תשנ"ה 22.1.1995 ,בדרכו לקורס הקצינים, נפל דמיאן בעת מילוי תפקידו, בפיגוע החבלני בצומת השרון-בית ליד. עדי ראייה סיפרו כי דמיאן הגיע לצומת, שמע את הפיצוץ הראשון ונחפז להגיש עזרה לפצועים. הוא הספיק להציל את חייו של אחד החיילים ואז מצא את מותו בפיצוץ השני. עמו נפלו עשרים חיילים ואזרח אחד.  

דמיאן סבר כי אדם בחייו צריך להיות מוכן לתת הכל למען המדינה. רצה הגורל והוא מימש זאת בגופו ובדמו.

במכתב ניחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: "דמיאן נהרג עת נזעק לטפל בפצועים בפיצוץ הראשון. פעולתו זו מהווה המשך ישיר לדרכו הצבאית, שהתאפיינה במסירות ובנחישות יוצאות דופן. דמיאן שימש כמ"כ והצטיין בתפקיד זה… הוביל את חייליו באימונים ובפעילות מבצעית בלבנון בדרכו המיוחדת ותמיד תוך שמירה על הערכים, עליהם חונך… דמיאן נפרד מפקודיו רק כאשר נשלח לקורס קצינים, פרידה שהיתה במטרה לחזור כמפקד מחלקה… דמותו האופטימית והחייכנית לצד הנחישות, יהוו דוגמה לכולנו…".

חייליו בגולני כתבו בכאב: "…אנחנו ילדים חיילים לוחמים שלא בוכים/ חשים שנקטע אבר, חשים כנכים/ הן מפקד, שידע להבין ולהיות חבר/ שרצה תמיד לעזור, שרצה ללמדנו להיות הכי טובים/ פתאום במחי יד את האופטימיות שובר/… דמיאן החובש שרץ אל מותו/ יצא ממקום מבטח להביא לפצוע רפואתו/…".

על מעשה גבורתו זה, שנקט דמיאן, למרות ידיעות קודמות אשר הזהירו מפני פיצוץ נוסף, הוענק לו צל"ש אלוף הפיקוד  – "על חירוף הנפש, מימוש ערך הרעות תוך סיכון עצמי, אומץ לב, גילוי תושייה והיותו מופת ודוגמא". – אלוף משה קפלינסקי, אלוף פיקוד המרכז, ינואר 2003.

דמיאן היה בן עשרים וחצי היה בנופלו.

הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקדימה.

הותיר אחריו הורים ואח – דיאגו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר.

יהי זכרו ברוך.