ערן זולדן נולד ביום ט"ו בתשרי תשמ"ה (11.10.1984) ברעננה. אח ליעל.
ערן גדל והתחנך ברעננה. את ראשית חינוכו קנה בבית הספר הקהילתי לאמנויות "יחדיו", שם יצר רושם של "ילד חייכני עם זוג עיניים חומות גדולות ופעורות – לבלוע את העולם, להתנסות בכל דבר, להשיג כמה שיותר, השמים הם הגבול," כפי שמספרת שרה כרמי, המחנכת הראשונה שלו. הוא המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים "רימון", ובבית הספר התיכון "אוסטרובסקי". ערן למד במגמת מתמטיקה, פיזיקה ומחשבים, וסיים את לימודיו בהצטיינות בשנת 2002.
רחב אופקים היה ערן וסקרן, ועסק במגוון רחב של פעילויות ספורטיביות, מוזיקליות, חברתיות ואחרות. הוא אהב את הים, מכוניות, מחשבים, טלוויזיה, מוזיקה, ספרים, מסעות וטיולים, ספורט ואתגרים בלי סוף. כבר בגיל תשע זכה במדליית זהב באליפות ישראל בשחיית "פרפר". הוא עשה חיל גם בטניס, בסיף, ברכיבת אופניים, בסקווש, בירי מעשי, בהוקי, בריצה ובסנובורד, אך הצטיין בעיקר בענף השיט, כגולש רוח.
בד בבד עם עיסוקיו הרבים בספורט, למד ערן במשך שתים-עשרה שנים ברציפות במרכז המוזיקה העירוני שברעננה. הוא ניגן בקלרינט, תופף על תופים ופרט על גיטרה, והיה חבר בהרכבים מוזיקליים ובתזמורת הנוער העירונית.
בגיל שתים-עשרה החל ערן לגלוש בגלשני מפרש בקבוצת "הפועל תל-אביב", ובהיותו בן חמש-עשרה היה לחבר בנבחרת הנוער של ישראל. במסגרת זו השתתף בתחרויות בין-לאומיות בארץ ובחוץ לארץ, בדגמי "אלוהה" ו"מיסטרל", והגיע לצמרת העולמית בתחום שיט גלשני המפרש. מספר מאמנו, מאיר: "ערן היה שייט מאוד מוכשר, דבק במטרה, התאמן קשה, אבל מה שייחד אותו היה בעיקר הצחוק שהפיץ סביבו. זו הייתה הגדולה האמיתית שלו." "היה לו מה שנדרש כדי להגיע לטופ," אומרת הגולשת נטע לוין, חברה ושותפה: "היה לו מבנה אתלטי, אינטליגנציה גבוהה והבנה שלא רבים התברכו בה. הגלישה אמנם דורשת הרבה כוח פיזי בפלג הגוף העליון וסיבולת לב-ריאה, אך מה שיותר חשוב הוא הבנה של הים, ערנות, נחישות, שיווי משקל, ולפעמים גם קצת מזל. אין ספק שערן התברך בזה."
ערן השיג את כל שרצה – ותמיד שאף לעוד. אדם של נתינה בלתי מתפשרת, מוקף חברים, מצחיק, בעל חיוך שובה לב. הוא ידע לתת הרגשה טובה לכל מי שנמצא סביבו, ועורר את הרצון לשהות במחיצתו: "משכין שלום בין כולם ומרגיע את הרוחות (תרתי משמע) עם איזו בדיחה טובה. נוכחותו הייתה משכיחה את כל הצרות," מסבירה שירי. ומסכמים החברים: "לא הזמן הוא שגרם לך להטביע חותם עמוק על כל כך הרבה אנשים, אלא האופי המיוחד שלך, התוכן שיצקת לזמן במחיצתך, הרגישות והפתיחות שלך לסובבים אותך – הם שהשפיעו עלינו כחברים שלך."
יותר מכול אפיינה את ערן דבקותו במטרה: "אם מתאמצים, מצליחים" – נהג לומר. "הוא אף פעם לא נשר בדרך. הייתה לו אמביציה גבוהה," מעידה אמו. והוסיף אחד מחבריו: "מה שערן לא אהב הוא עשה טוב, ומה שהוא אהב, אף אחד לא עשה טוב ממנו."
מספר אביו: "ליוויתי את ערן מדי יום ביומו לחוגים ולשאר הפעילויות שבהן עסק: מרעננה לים, מהים למגרש הטניס, משם למרכז המוזיקה וכן הלאה. לוח זמנים גדוש ומלא. כך יום יום. ערן לא ישב בשקט, הוא תמיד מיהר ממקום למקום."
כבנעוריו כן בבגרותו, ערן דרבן את החברים לטיולי אופניים וטרקטורונים. על ההצעה שקיבל מהצבא – להצטרף לקורס טיס של חיל האוויר – החליט לוותר, מאחר שלא תכנן לשרת בצבא במשך שנים ארוכות. כפיצוי פנה לקורס טיס אזרחי, וצבר מעל מאה וחמישים שעות טיסה במטוסים מסוג חד-מנועי ודו-מנועי. חבריו נהנו גם הם מ"שיגעון הטיס" שלו ולא אחת הוזמנו לטוס עמו. בתקופת חייו האחרונה החל ערן ללמוד טיס במסוקים וארובטיקה, ומבחינתו – השמים לא היו הגבול.
עם גיוסו, ב-3.4.2003, זכה ערן למעמד של "ספורטאי מצטיין" בגין הישגיו הבין-לאומיים בשיט, אולם הוא החליט להתגייס ל"שייטת 13", וממנה המשיך לסיירת הצנחנים. משם עבר ליחס"ר (יחידת סיור) צנחנים, ושימש קשר מג"ד היחס"ר ביחידת "שרף" שבעוצבת "שפיפון". שאיפותיו של ערן לא ידעו גבול, כפי שסיפר מפקד הגדוד: "רצית להיות מדריך בבית הספר להכשרות, להתפתח לכיוונים נוספים, להתמקצע, להדריך, ללמד אחרים – ובמקביל לשמור על מקומך כלוחם בחפ"ק. לעשות עוד ועוד…"
ביום ו' בכסלו תשס"ה (19.11.2004) יצא ערן לטיסה עם חבריו צבי פז ונמרוד גרשוני. השלושה המריאו משדה התעופה שבהרצליה במטוס קל מסוג "פייפר אצטק" דו-מנועי. סמוך לשעה 13:45 כבה המנוע הימני של המטוס. המטוס איבד גובה וצנח במהירות, והתרסק בשטחים הצמודים למושב אמץ, בשדות שבין הקיבוצים העוגן והמעפיל שבעמק חפר. ערן, צבי ונמרוד נהרגו במקום.
ערן קיפד את חייו בעת שעשה את הדבר האהוב עליו, והוא הטסת מטוס. במותו באו אל קצן עשרים שנות חיים מלאות לימוד ופעילות, התנסויות, חוויות והישגים. "ערן היה ילד מאושר," אומרת אמו ריקי. "היו לו ילדות ונעורים מאושרים. עשרים שנות חיים מלאות ועשירות. הוא תמיד מיהר. הוא רצה להכיל ולהספיק הכול. כאילו ידע שאין לו זמן."
סמל-ראשון ערן זולדן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שברעננה. מאות רבות ליוו אותו בדרכו האחרונה, ממאנים להאמין. הוא הניח אחריו הורים ואחות. לאחר שנטמן הניחו חבריו על קברו צדפים וחול מהים שאהב כל כך.
יהי זכרו ברוך.
