נולדה ב-12 למרץ בשנת 1969. בת שנייה במשפחה בת ארבעה ילדים. "שלומית בתקווה לשלום" קראו לה הוריה – לאחר שבלילה שבו נולדה התבשר אביה על נפילת שני חבריו, רבי-סרנים בצנחנים, במרדף בבקעת הירדן. ילדותה ונעוריה של שלומית עברו עליה ברעננה, שם השתקעה משפחתה לאחר ששבה משנת שהות בארצות-הברית בשליחות צה"ל. היא למדה בבית-הספר היסודי "ברטוב", בחטיבת-הביניים "אלון" ובתיכון ,"אוסטרובסקי". נערה פעילה, שובבה ומלאת חן. מחנכת כיתתה תיארה אותה כמי שתמיד הקרינה לסביבתה את טוב לבה. בחוברת סיום התיכון כתבו חבריה: "עיניים כחולות וצחוק שובה לב יצליחו תמיד את שלומית לחבב". בנערותה הייתה תקופה מסוימת חברה בתנועת הנוער 'המחנות העולים' והשתתפה בחוגים לריקודי-עם.

בחודש ספטמבר 1987 התגייסה שלומית לצה"ל. בתום הטירונות ביקשה לשרת בחיל האוויר – בתקווה ששם לא יזהו אותה כ'בתו של אלוף' ותוכל לנתב דרכה בכוחות עצמה. היא נבחרה לקורס סמלות מבצעים, סיימה אותו בהצלחה והוצבה על-פי בקשתה לשרת בדרום הרחוק בטייסת F-16. בלטה בתפקודה ונבחרה כחיילת מצטיינת על-ידי מפקד הבסיס. לאחר כשנה, על אף שהייתה כמה חודשים לפני סיום שירות החובה, התבקשה שלומית על-ידי מפקדת חיל האוויר לצאת לקורס קצינות כדי שתוכל לשרת כקצינת מבצעים בחיל. את קורס הקצינות הבסיסי וקורס קצינות המבצעים סיימה עם הישגים גבוהים במיוחד וחזרה על-פי בקשתה ובקשת הבסיס לשרת באותה טייסת F-16 שעזבה. כשהוחלט על הקמת טייסת חדשה – טייסת מסוקי האפאצ'י – נבחרה שלומית מקרב כל קצינות המבצעים. עם צוות מצומצם של טייסים וקצינים נרתמה שלומית לפעילות המרגשת של בניית טייסת חדשה וקליטת המטוסים והטייסים. היא השקיעה בתפקיד המרתק את כל כולה והדבר ניכר בכל אשר עשתה – בקביעת נהלים, בכתיבת הפקודות, בארגון ועיצוב חדר המבצעים ובניהול הטיסות והמבצעים. אך סגן שלומית, על אף האחריות הכבדה והלחץ העצום בעבודה, נשארה אותה שלומית, הצעירה והביישנית, עם חוש הומור עדין ועיניים כחולות צוחקות, שבעזרתן הצליחה להמיס ולהפיג כל התעקשות והתנגדות.

היו בשלומית ניגודים מפתיעים – שובבות קונדסית ורצינות עמוקה, חייכנות ורכות עם עקשנות ועמידה על שלה. "עבדנו לילות כימים. אנו טסים ושלומית במבצעים, סוגרת כל פינה, כל פרט. אין נושא קטן מדי מכדי לטפל בו. גיליתי אצל שלומית אכפתיות מדהימה, שאיפה לשלמות שאפילו הרגיזה מעט. כמו נשאה את כל הטייסת על כתפיה", כתב מפקד טייסת האפאצ'י אל"מ משה. "שלומית הייתה חברה נהדרת, תמיד עם מלה חמה, עצה טובה, מוכנה לעשות הכל כדי לעזור".

ב-13 לדצמבר 1990, בנר השישי של חנוכה, נפלה שלומית כשהמריאה בליל חורף עם ארבעה מחבריה מטייסי האפאצ'י מבסיסם בנגב, במטוס צסנה, שהתרסק סמוך להמראתו. לאחר מותה הועלתה לדרגת סרן. בת 21 הייתה במותה. שלומית הובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי ברעננה. הותירה אחריה הורים, שתי אחיות ואח.

"היא היתה הקצינה הכי טובה שהכרתי," אמר עליה מפקד הבסיס. "במשך כל השנים הרבות שאני משרת בחיל האוויר לא הכרתי קצינה טובה ממנה, לא הכרתי אחת שהתקרבה אליה"
מתוך דברים שכתב אחיה, יפתח: "כמו מטאור זוהר המאיר את שמי כדור הארץ, באת ובעשרים-ואחת שנותיך הקצרות הארת את שמי חיינו, כשכליך היחידים הם חיוך מאיר עיניים לכל נזקק בין אם קרוב ובין אם רחוק, עיני תכלת זוהרות הצוחקות לכל עבר – שמבט לתוכן מגלה לך את נפשה האמיתית של שלומית, ללא ניסיון לחפות או להסתיר את תוכנה… ונותר רק לבכות לשמים ולהיזכר איך זהרת פעם בשמי חיינו כמטאור – אולם כמו מטאור – כבית."
מתוך דברים שכתב אביה:"… אין לו לאדם מקור שמחה יותר מילדיו. אין דבר הממלא אותו חיים יותר מהם – ואת שלומית יותר מכל היית לנו מקור שמחה לכולנו, לאמא, לאחיותיך, לאחיך, לסבא וסבתא – מאז היית ילדה קטנה, שובבה וצחקנית, דרך התבגרותך כשצחוקך המתגלגל הפך לחיוך שובה לב. סבתא הייתה אומרת שאת כמו שמש ביום חורף, מחממת את הלב וממלאת אותו שמחה – ומקור שמחתנו זה נסתם ומקור חיות זה נעלם לבלי שוב…

יהי זכרה ברוך.